כה אמר ה': שלח את עמי

כה אמר ה': שלח את עמי

לימוד על מהותו של עם ישראל

פרשיותיו הראשונות של ספר שמות העוסקות ביצירה של עם ישראל יכולות ללמד אותנו מיהו עם ישראל, ומהו תפקידו. בתחילת פרשת וארא הקב"ה מספר למרע"ה על עם ישראל "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש-די ושמי ה' [הויה] לא נודעתי להם... ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים... הבאתי אתכם אל הארץ... ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (ו,ג-ח).

כמובן שהשליח הנאמן סיפר זאת לעם מרעיתו, וזו היתה תגובתם "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה

קשה" (ו,ט). מדוע התקשו בני ישראל לקבל את דבריו של מרע"ה? אולי משום שעם ישראל, ובעקבותיהם האנושות כולה נתקלו במספר מושגים ומציאויות חדשות שלא הכירו אותם והיה צריך הרבה ישוב הדעת כדי לקבל אותם, להפנים אותם ולהאמין בהם.

ואלו הם שלשת החידושים הכתובים בדברי הקב"ה אל מרע"ה:

שם הוי'ה

שם הויה – החידוש הראשון והמרעיש שעם ישראל נתקל בו היה התגלותו של האלקים בדרגה חדשה ועליונה של שינוי סדרי בראשית וניסים גלויים. עיין על כך בתחילת פרשת וארא.

וזו לשון הרמב"ן (וכ"כ הראב"ע) "והנה אמר האלקים למשה, נראיתי לאבות ב'כח ידי' אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי, אבל בשמי של יוד – הא אשר בו נהיה כל הווה לא נודעתי להם לברא להם חדשות בשינוי התולדות, ולכן אמור לבני ישראל אני ה', ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול כי בו אני עושה עמהם להפליא וידעו "כי אני ה' עושה הכל". (מקורות נוספים: רמב"ן עה"ת פ"ו פס' ב-ה, וכן פ"יז פס' א, "פרי צדיק" על פרשת וארא אותיות א ו-ג, "כוזרי" מאמר ב' סעיף ב).

עם קדוש

"ולקחתי אתכם לי לעם"– עד עכשיו הקב"ה התגלה ליחידים, לאנשים צדיקים שהבחירה שלהם היתה מתוקנת, כגון: שם ועבר, אברהם, יצחק ויעקב. מכאן ואילך מתחיל שלב חדש של התגלות הקב"ה בעולם, ה' מתגלה בעם, בציבור, אשר יש בו אמנם צדיקים אבל גם בינונים ורשעים.

דבר זה הינו חידוש מרעיש, שאלקים מתחבר ומשגיח גם על אנשים שלא הולכים בצורה שלמה בדרכיו, אמנם הם פחות מושגחים מאשר הצדיקים אבל מכל מקום יש עליהם השגחה. מכאן ואילך אלקים משגיח ומתחבר אל אנשים לא רק על פי מעשיהם אלא גם ובעיקר על פי השתייכותם הגזעית, דרך אמם, אל העם הנבחר. מהות של עם שדבוקה בה'.

וזו לשון הכוזרי (מאמר א,צה) "בעת ההיא נמצאו בני ישראל כולם ראויים להראות האור האלקי בתוכם ולהתגלות השגחת האלוקה עליהם. אמנם היו ביניהם גם חוטאים שנואי אלוה, אבל אין ספק שגם הם היו סגולה מבחינה ידועה, שהרי מצד שרשם וטבעם היה בהם מן הסגולה ועתידים היו להוליד בנים שיהיו סגולה".

אמנם התגלות ה' בקיבוץ [קבוצה של אנשים] עוד החלה בזמן יעקב ושנים עשר בניו (כוזרי שם), אבל מכל מקום כולם היו צדיקים ואילו כעת ישנם חוטאים שנואי אלקים, וכן כעת יש רבבות רבות.

התגלות ה' בעם מסבירה את התגלות שם הוי'ה. וזו לשון הכוזרי (ב,ב) "כל אלה נעשו לישראל [ניסים גלויים] לא על היותם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, כי אם מהיותם קהל רב אשר הספק מצא לו מקום בלבותם". יתכן הסבר נוסף - משום שעם כולל בקרבו כוחות חיים כלליים ופרטים, שלא נמצאו באבות, עם כל גווניו ופרטיו, יכול הוא להוות כלי קיבול מתאים להתגלות עליונה ושלמה של הקב"ה בעולם.

ארץ קדושה

ארץ ישראל – רק בארץ ישראל קיום המצוות נעשה בצורה שלמה, הגדולה לאין ערוך מאשר בחוצה לארץ, וכדברי הספרי, שקיום המצוות בחוצה לארץ הם בתור "הציבי לך ציונים", שלא תשתכח תורה מישראל, והם נמשכים מקיום המצוות בארץ ישראל (הובא ברש"י על ויקרא יא,יח). הרמב"ן עה"ת (ויקרא יח,כה) מאריך בנושא זה. עיין מה שכתבנו על כך בתחילת פרשת ראה.

בנוסף לכך, מתוך קדושתה המיוחדת של ארץ ישראל, אשר החומר שבה קדוש, כמו קדושת ארץ ישראל עצמה וכן ירושלים וביהמ"ק, ישנה מצות ישוב ארץ ישראל הכוללת את פיתוחה החומרי של ארץ ישראל בתוך מסגרת של שלטון יהודי. וזו לשון הרמב"ן "שנצטוינו לרשת הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (הוספות לספר המצוות לרמב"ם, מ"ע ד). עלינו להיות עם שיחיה חיים ארציים רגילים, עם צבא, כלכלה וחקלאות ככל עם אחר לפי הדרכת התורה, ומתוך כך נהיה עם שדבוק באלקיו. [עיין חידושי החת"ס למסכת סוכה דף לו. ד"ה אתרוג הכושי. ובדרשותיו ב,תקנא על ערך החקלאות בארץ ישראל].

ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ורק בה עם ישראל יוכל למלא את רצון ה' ולהגיע למדרגת הנבואה שהיא דבקות בה'. משום חשיבותה הגדולה, המטרה הראשונית של הקב"ה הייתה להביא את עם ישראל לארץ ישראל מיד כאשר יצאו ממצרים ככתוב "נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך"(טו,יג).

וזו לשון הכוזרי (ב,יב) במשל הכרם המפורסם "והנה המעלה המיוחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגולה והגרעין, ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת, וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ, שהם מעין עבודת הכרם לכרם... אין עם הסגולה יכול להדבק בענין האלקי [נבואה] כי אם בארץ הזאת". וכן כתב "כי ארץ ישראל, על אוירה, אדמתה ושמיה, נתיחדה בסגולה המסייעת להשגת הנבואה, בהצטרף לסגולה זו התנאים שהם מעין עבודת אדמה והכנתה להצלחת מין צמחים" (מאמר ד, אות יז). [עיין שם באריכות במאמר ב' בשבחי ארץ ישראל].

כיצד מחנכים את עם ישראל להאמין בדברים אלו

כיצד אפשר לחנך את עם ישראל ואת האנושות להאמין בחידושים מרעישים אלו? על מרע"ה, בתור שליחו של הקב"ה, הוטלה משימה חינוכית קשה מאוד, עליו לחנך את עם ישראל, את מצרים ואת האנושות כולה על מנת שיוכלו להבין את היסודות החדשים האלו. לרשותו עמדו: מדריך על כל דיבור ודיבור ועל כל נס ונס והוא: הקב"ה. נביא, דהיינו מתורגמן והוא: אהרון. וכל הכלים החינוכיים הנדרשים והם: עשר המכות.

ננסה במהלך הפרשות שמות, וארא, בא לעקוב אחרי משה ואחרי פרעה ונראה האם משה הצליח במשימתו, ואם כן, אז כיצד? [במאמר זה, בחלק מההסברים נקטנו בדרך הדרש על מנת להסביר יסודות אמונה במהותו של עם ישראל ותפקידו בעולם].

תגובתו של פרעה לחידוש של שם הויה

"ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה'אלקי ישראל שלח את עמיויחגו לי במדבר" (ה,א). מרע"ה סיפר לפרעה כמעט את כל החידושים – גם את החידוש של שם הויה וגם את החידוש השני שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה, ככתוב "עמי", ואילו את החידוש השלישי על ארץ ישראל השמיט ולא סיפר.

תגובת פרעה–"ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (ה,ב). בזוה"ק פ' בשלח ריש השירה כתוב כך – " ר' אבא אמר לא אתקיף לבא הה"ד ויחזק ה' את לב פרעה, דהא בכל חוכמתא דיליה לא אשכח דשמא דא שליט בארעא". כלומר, פרעה הסתכל בספרים שלו ולא מצא שהשם הזה שולט בארץ, וממילא לא הכיר אותו ולכן אמר "לא ידעתי את ה'". [עיין ראב"ע פ"ה פס' א-ב, וכן פ"ח פס' טו' "כי פרעה לא כחש הבורא רק השם שהזכיר לו הבורא"].

תגובת משה ואהרון–"ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו... ונזבחה לה' אלקינו פן יפגענו בדבר או בחרב" (ה,ג). משה מסביר לפרעה מיהו ה', ה' הוא אלקי העברים. פרעה ודאי זכר את אברהם יצחק ויעקב, העברים, וכמובן גם את אלקיהם הכיר, שהרי סבא שלו לקה על ידי אותו אלקים במעשה שרה, ולכן מרע"ה קרא לה' - אלקי העברים, על מנת שפרעה יבין על איזה אלקים מדובר. אלא שמרע"ה הוסיף, שאותו אלקים מתגלה עכשיו בסדר גודל שונה, בשם הויה.

מדוע מרע"ה לא סיפר לפרעה על ארץ ישראל

צריך להבין מדוע מרע"ה לא סיפר לפרעה את ענינה של ארץ ישראל, ולכל אורך הפרשות הוא לא הזכיר אותה אלא רק אמר "ויחגו לי במדבר"?

נלע"ד בעזה"י להסביר שישנם דברים שפרעה והאנושות לא יכולים לקלוט עדיין. קדושה בחומר, בדומם, כמו ארץ ישראל, זה חידוש כל כך גדול [עיין מאמר הבא] שגם מכות לא יעזרו להבינו ולהפנימו. מרע"ה בתור מחנך דגול יודע שיש לחנך את האנושות בשלבים [כפי שנראה במהלך הפרשות], ושיש דברים שעכשיו לא יכולים להתעכל. "כשם שיש מצוה לומר דבר הנשמע כך יש מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע". [עיין מה שכתבנו במאמר "ששת ההבדלים" בפרשת שמות בנושא "דרך שלשת ימים"].

אמנם במדרש שמות רבה (פרשה יג,יב – עיין תחילת בשלח) כתוב, שרצה הקב"ה להטעות את פרעה שיחשוב שבני ישראל מתכוונים לחזור למצרים לאחר שיעבדו את ה', ואם כן, זו הסיבה שמרע"ה לא אמר לפרעה על אודות ארץ ישראל, אבל עדיין יתכן שהסברנו הוא סיבה נוספת לחוסר האמירה. המדרש לא שאל מדוע לא אמרו לפרעה שהם הולכים לארץ ישראל, אלא רק שאל מדוע לא אמרו לו שהם הולכים לעולם ועל כך ענה את תשובתו, ויתכן, אם כן, שגם לפי המדרש הייתה סיבה נוספת מדוע מרע"ה לא אמר לו על ארץ ישראל.

דוגמא לכך שקדושה בחומר קשה יותר לקבל, קיימת בספר הכוזרי "מה שאמרת "עם האלוה" כבר נתברר לי, אולם מה שאמרת ב"ארץ האלוה" קשה לי לקבל זאת" (מאמר שני אות ט).

דוגמא נוספת היא חטא המרגלים לפי הסברו של הגר"ש נתן רענן בספרו נתן תורה (פ). למרות שהמרגלים היו אנשים כשרים באותה שעה (רש"י בשלח לך), אף על פי כן חטאו. והסביר הרב רענן זצ"ל, שהמרגלים חשבו, שאם יכנסו לארץ יצטרכו לעבוד את האדמה וכו' ויתבטלו מתורה, ולכן חשבו, שעדיף להשאר במדבר ושם להתקדם יותר [לכאורה] ברוחניות. הם לא הבינו את סוד הארץ. וזו לשונו שם "ולא התעמקו [המרגלים] לעמק ענינם של ישראל שקדושתם נעלה, וקדושת ארץ ישראל הארציות שלה לא מונעים את מעלת קדושתם אלא הקדושה עוד מתגברת ומתעלה לתוכן אחד המיוחד של האחדות הכללית...".

הבנת התנהגותו של נעמן

על פי דברים אלו נוכל להבין את התנהגותו התמוהה של נעמן שר צבא ארם (מלכים ב' פ"ה). כאשר נעמן, שר צבא ארם, נצטרע, נערה קטנה מארץ ישראל יעצה לו שילך לאלישע הנביא. נעמן התכונן ולקח צידה והגיע לאלישע. וזו תגובת אלישע: "ושלח אליו אלישע מלאך לאמור הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן ושב בשרך לך וטהר". למרות שנעמן האמין בכוחו של אלישע ואפילו התאמץ והגיע עד אלישע, בכל זאת בשומעו את תשובת אלישע זו היתה תגובתו: "ויקצוף נעמן וילך, ויאמר הנה אמרתי אלי יבוא יצוא ועמד וקרא בשם ה' אלוהיו והניף ידו אל המקום ואסף המצורע. הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי, ויפן וילך בחמה".

אם נעמן האמין בכוחו של אלישע מדוע סירב לטבול בירדן?! הסבר הדבר הוא: נעמן ידע שיש אנשים קדושים כמו אלישע, אבל ארץ קדושה, ארץ האלוה, קדושה בדומם – חידוש גדול כל כך, היה קשה לו לקבל. ולכן, כאשר אלישע אמר לו לטבול בירדן ועל ידי כך יתרפא, לגלג נעמן על כך והעדיף לטבול בנהרות סוריא. בסופו של דבר עבדיו שכנעו אותו והוא טבל בירדן, התרפא וחזר בתשובה.

 אהרון הרחיב והסביר את דברי מרע"ה

על מנת שנוכל להבין את המשך הדו שיח בין מרע"ה ובין פרעה עלינו להקדים הקדמה קצרה על פי הפסוק "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה, ואהרן אחיך יהיה נביאך"(ז,א). וזו לשון רש"י "כתרגומו, יהי מתורגמנך. וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות והוא מגזרת ניב שפתיים". וכן על פי הפסוק "אתה תדבר את כל אשר אצוך, ואהרן אחיך ידבר אל פרעה" (ז,ב). וזו לשון רש"י "אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעת ואהרון ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה".

כלומר, לכל טענה של משה לפרעה הכתובה בתורה, היה לאהרון הסבר מפורט ומשכנע, והתורה כתבה רק את דברי מרע"ה, שהם תמצית הדברים. לא נאמרו לפרעה רק הדברים הכתובים בתורה. ננסה במאמר זה לעמוד על הסבריו של אהרון, דהיינו על הויכוח הנסתר בין מרע"ה לבין פרעה. יתכן שחלק מהדברים שנכתוב בהמשך לא נאמרו על ידי אהרן לפרעה, אבל עדיין יתכן שהם כלולים מצד האמת בכל זאת בדברי משה.

שלש המכות הראשונות עוסקות בחידוש של שם הוי'ה בלבד

מכת דם –"ואמרת אליו ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמור שלח את עמי ויעבדני במדבר... בזאת תדע כי אני ה'..." (ז,טז-יז). אף על גב שבדברים אלו מרע"ה ואהרון דיברו גם על מציאות שם הוי'ה וגם על כך שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה, אבל המכה הוכיחה רק את היותו של הקב"ה מהווה כל נברא ומשנה הטבע לפי רצונו. פרעה לא שת לבו.

מכת צפרדעים–"ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדני" (ז,כו).מרע"ה ואהרן מזכירים בדבריהם גם שם הוי'ה וגם שעם ישראל הם עמו של הקב"ה, והם חוזרים על כך בכל המכות. אלא שכמו במכת הדם כך גם במכה זו, אין הוכחה על כך שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה והוא שונה משאר העמים.

תגובת פרעה –"ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, ואשלחה את העם ויזבחו ל-ה'"(ח,ד). פרעה התחיל להתקדם, הוא אמנם מזכיר את ה' אבל הוא אינו מאמין בכך בלב שלם ולכן לא משלח את בני ישראל. מכאן ואילך פרעה תמיד מזכיר את שם ה'. לגבי החידוש השני, פרעה לא השתכנע והוא לא קרא לעם ישראל עמו של אלקים כפי שהוא קורא בהמשך אלא קורא להם "את העם". ובאמת אין סיבה שישתכנע, המכה לא הוכיחה שעם ישראל הוא עם קדוש. מרע"ה פועל בשלבים. לאט-לאט, חידוש אחר חידוש.

מכת כינים –"אצבע אלקים הוא". עיין על כך בדבריהם של הראב"ע והרמב"ן דברים החשובים למאמרנו. הראב"ע לשיטתו שהוזכרה לעיל. וזו לשון רש"י "אצבע אלקים הוא - מכה זו אינה על ידי כשפים, מאת המקום היא". ובאיזה כשפים השתמשו חרטומי מצרים? זו לשון רש"י "להוציא את הכנים – לבראותם; ולא יכלו - שאין השד שולט על בריה פחותה מכשעורה".

כלומר, חרטומי מצרים ניסו לברא כינים על ידי שדים ולא הצליחו ומתוך כך למדו הוכחה גמורה שמכה זו נעשתה על ידי אלקים שיכול לשנות סדרי בראשית ולברא בריות חדשות.

פרעה מתחיל להבין את יחודו של עם ישראל

מכת ערוב –"ואמרת אליו כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדני. כי אם אינך משלח את עמי... והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה... ושמתי פדת בין עמי ובין עמך" (ח,טז-יט). מרע"ה מתחיל עכשיו לחנך לעבר החידוש השני, שבני ישראל הם עמו של הקב"ה. הוא חוזר על דבר זה מספר רב של פעמים, וכמובן שאהרון בעקבותיו מפרט ומרחיב. מרע"ה לא הסתפק בדיבורים אלא גם נתן הוכחה לכך, בזה שתהיה הפליה בין ישראל למצרים, וגם את הפליה זו הוא מזכיר פעמיים.

תגובת פרעה –"ויקרא פרעה אל משה ולאהרן, ויאמר לכו זבחו לאלקיכם בארץ"(ח,כא). פרעה הבין את המסר והוא קורא לקב"ה אלקיהם של עם ישראל [עיין ה,ח שם פרעה מצטט את דברי בני ישראל]. גם שלושה פסוקים אחר כך כתוב "ויאמר פרעה... וזבחתם לה' אלקיכם"(ח,כד). אלא שפרעה עדיין לא הפנים מספיק טוב את החידוש, כמו שנראה מסוף המכה –"ויכבד פרעה את ליבו גם בפעם הזאת ולא שלח את העם"(ח,כח). כאשר פרעה מדבר עם משה ואהרן הוא קורא לעם ישראל עמו של הקב"ה, אבל כאשר התורה מתארת את מחשבותיו של פרעה, היא קוראת לעם ישראל "את העם" כיון שכך פרעה חושב ומרגיש.

תורתנו תורת חיים המדריכה כל רגע מהחיים

פרעה הציע הצעת פשרה, שעם ישראל יעבוד את הקב"ה בארץ, בתוך מצרים. מה מסתתר מאחורי מחשבה זו? יתכן להסביר, שפרעה חשב, שעם ישראל יכולים להישאר מצריים בתרבותם ובאורח חייהם, ובנוסף לכך יעבדו את אלקיהם זמן מסוים במשך היום על ידי זביחת קורבנות, "חופש פולחן". פרעה חשב, שההשארות במצרים עם כל זוהמתה התרבותית המוסרית, לא סותרת את עבודת ההקרבה לאלקים. בהתאם לקו חשיבה זה הציע למרע"ה שבני ישראל ישארו במצרים ויעבדו את אלקיהם.

פרעה עדיין לא הבין שמדובר פה במהלך שבו עם ישראל יקבל מהות חדשה, תרבות חדשה לגמרי, אורח חיים שונה, שבו כל שניה ושניה צריכה להיות מקושרת לאידיאל העליון ולהיות דבוקים בהקב"ה, תורת חיים. פרעה לא הבין – כיוון שמשה ואהרון עדיין לא הסבירו לו, הם פועלים בשלבים, עכשיו הם יסבירו לו.

תשובת משה - "ויאמר משה לא נכון לעשות כן... הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו[?!]דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלקינו כאשר יאמר אלינו" (ח,כב-כג).

תשובת מרע"ה מורכבת משני חלקים: חלק א – תשובה דיפלומטית. מה השתגעת. אתה רוצה שיסקלו אותנו?!. חלק ב – לכאורה חזרה מיותרת על כך ש"דרך שלשת ימים נלך במדבר". אלא שכנראה זו תשובה בעלת תוכן רעיוני, עוד שלב בחינוך של מרע"ה. לעבוד את אלקינו צריך דווקא במדבר ודווקא במרחק שלושה ימי הליכה ממצרים [בהסבר הצורך בשלשה ולא בשנים עיין מהר"ל נצח ישראל פרק כד עמ' קכא ד"ה ומה שאמר, ששלש זה ניתוק גמור]. צריך לקבל את התורה במדבר, כיון שתורה זו שונה מכל תרבות אנושית ולכן ראוי לה להנתן במקום שאין שם אנשים. היא צריכה להנתן במקום המרוחק שלשה ימי הליכה ממצרים כיון שהיא שונה לגמרי מתרבות מצרים.

לא ניתן יהיה לעבוד את ה' בצורה שלמה וגם להיות במצרים תחת השפעת תרבות מצרים. כיון שתופיע תרבות חדשה שמקיפה את כל צדדי החיים ומדריכה כיצד להתנהג, לעשות ולחשוב בכל רגע ורגע ובכל ענין וענין, ממילא לא יהיה זמן במשך היום לתרבות אחרת, זרה. את הפרשנות וההסברים המפורטים על כך שמדובר בתרבות חדשה אהרון עושה בנאמנות. לפי מדרש רבה (פרשה ג,יב), שמרע"ה הטעה את פרעה והוא חשב שבני ישראל יחזרו למצרים לאחר מספר ימים, כנראה שאהרן לא אמר זאת לפרעה בצורה כזאת אלא בצורה שלא יהיה משמע ממנה שהם רוצים לצאת לחפשי. גם לפי שיטה זו, דברים אלו כלולים מצד האמת בדברי מרע"ה לקבל תורה במדבר במרחק שלשה ימי הליכה ממצרים.

תגובת פרעה–"ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם וזבחתם לה' אלקיכם במדבר רק הרחק לא תרחיקו ללכת העתירו בעדי... ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שלח את העם" (ח,כג-כח). התברר, שפרעה לא הפנים ועיכל את הבשורה החדשה שהם לא יכולים לעבוד את אלקיהם בארץ, ואף לא את העובדה שעם ישראל הוא עמו של האלקים ולכן התורה כותבת שפרעה התייחס אליהם כאל "את העם".

למרות שמשה התרה בו שלא יוסף להתל – פרעה שיקר.

מרע"ה מוכיח את פרעה על שקריו

מכת הדבר –"ודברת אליו כה אמר ה' אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני... דבר כבד מאוד. והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט,א-ד).

הקב"ה צווה את מרע"ה לדבר אל פרעה דברי תוכחות. למדנו זאת ממה שכתוב "ודברת אליו", לעומת שאר המכות שבהן כתוב "ואמרת". משמעותו של לשון דבור היא דברי תוכחה (כמו בריש ספר דברים), לעומת לשון אמירה שהיא לשון רכה, שבה דיבר מרע"ה עד כה משום כבוד מלכות.

מדוע דווקא במכה זו מרע"ה דיבר דברי תוכחה אל מלך מצרים? נלע"ד בעזה"י שהסיבה היא מפני שפרעה שיקר למרע"ה ולא שילח את בני ישראל למרות הבטחתו. אף על פי שמרע"ה ידע שפרעה הוא מלך רשע ואכזרי וישנם דברים רבים נוספים להוכיח אותו, מכל מקום, השקר הוא הדבר המסוכן ביותר לניהול הדו שיח, וכאשר ישנו חוסר אמון בין שני הצדדים אי אפשר לדבר וחייבים להכות.

לפי הסברנו, תובן מאד סמיכות הפסוקים, מדוע התורה כתבה לפני הפסוק שמדבר על תוכחת משה, את הפסוק "ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת ולא שלח את העם" (ח,כח). וזו לשון רש"י על פסוק זה "גם בפעם הזאת - אף על פי שאמר אנכי אשלח אתכם, לא קיים הבטחתו". כלומר, התורה הדגישה בפסוק הקודם לפסוקנו את העובדה שפרעה שיקר ולא עמד בדיבורו, והסמיכה לו את תוכחת משה לפרעה, על מנת ללמדנו שהתוכחה הייתה על שקריו של פרעה. למרות שפרעה שיקר גם במכת צפרדעים (ח,ד), ישנן לענ"ד שתי סיבות מדוע מרע"ה לא הוכיח אותו אז וחיכה עד ששיקר במכת הערוב:

א. משה נתן לפרעה הזדמנות שניה אולי יתקן דרכיו, ורק לאחר שחזר ושיקר הוכיח אותו.

ב. לאחר מכת ערוב, שבה פרעה הבטיח שישלח את בני ישראל, מרע"ה הזהיר אותו "אל יסף פרעה התל לבלתי שלח את העם" (ט,כה) ואף על פי כן פרעה שיקר, לכן מרע"ה הוכיח אותו.

למדנו מדברים אלו יסוד חשוב בעבודת החינוך, שאסור לעבור על שקר בשתיקה, צריך להגיב. אמון הדדי הוא בסיס יסודי לכל ויכוח, דיון ויחס בין שני אנשים.

במכת הדבר ישנה הפליה גם בבהמות

לאחר שפרעה לא עיכל מספיק את ייחודו של עם ישראל צריך היה להביא עוד מכה שתלמד אותו זאת, אלא שבמכה זו הקב"ה הוסיף חצי צעד. במכת הדבר ישנה הבדלה בין עם ישראל לבין מצרים לא רק בין היהודי עצמו לבין המצרי עצמו, אלא אפילו במקנה שלהם. הבעלי חיים שלהם שונים זה מזה, כאשר המקנה של היהודי מושפע מבעליו היהודי ומקבל הגנה אלקית ועל ידי כך המזיקים לא פוגעים בו. הבדלה גם בבהמות מראה על הבדלה יותר מהותית שבין עם ישראל למצרים, ולכן ההבדל מתגלה גם בבעלי חיים שלהם.

למדנו ממכה זו עד כמה הקב"ה אוהב את עמו ודואג להם, עד שמשגיח גם על הבהמות שלהם שלא ינזקו במכת הדבר. ואכן לפרעה קשה היה להאמין שגם הבעלי חיים של עם ישראל לא ניזוקו בדבר, ולכן "וישלח פרעה והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד" (ט,ז). ובכל זאת –"ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם" (ט,ז).

כאן כבר פרעה עבר את הגבול, ומכאן ואילך ה' מחזק את לבו ולא נותן לו לחזור בתשובה. מעכשיו החינוך מתמקד בעיקר בעם ישראל עצמו, מה שהיה כל הזמן, בעבדי פרעה ובמצרים.

מכת השחין

"ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרק אתו משה השמימה ויהי שחין אבעבעת פרח באדם ובבהמה... ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה' אל משה" (ט,י-יב).

מכה זו מצטיינת בדממה. משה ואהרן באים לפני פרעה מכים אותו ואת עמו ולא מדברים עמו מאומה. מדוע, אם כן, באו לפני פרעה? וזו לשון הספורנו "לעיני פרעה – למען יראה שלא הייתה מכה מסובבת מעפוש בליחות מצד האויר או המערכת אשר מהם תבא לפעמים מכת מדינה טבעית". כלומר, על מנת שפרעה ידע שזו מכה מאת ה'.

הדממה ליוותה מכה זו כיוון שהיא לא חידשה דבר, שהרי העובדה שהקב"ה שולט ברוחות העולם ומנתב אותן כרצונו כבר הוכחה במכת הדבר, כאשר הרוחות נשאו את המגיפה רק לבהמות של מצרים. לפעמים חוסר יחס, כמו במכה זו, מפחיד יותר מאשר דבור ואפילו כאשר הוא קשה. במכה זו החל המהפך ביחס לפרעה, ומכאן ואילך "ויחזק ה' את לב פרעה"(עיין רמב"ן).

היחס לכישלונות חינוכיים

מכת ברד –"ואמרת אליו כה אמר ה' אלקי העברים שלח את עמי ויעבדני, כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדך ובעמך... ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ" (ט,יג-טז).

מדוע הקב"ה פנה דוקא במכה זו אל פרעה ואמר לו שיכל היה להורגהו ורק כדי שיספר נפלאות ה' הוא משאירו בחיים? וכן צריך להבין, מהי מטרתה של אמירה זו לפרעה.

התשובה לשאלות אלו ברורה לפי דברי חז"ל (הובאו ברש"י ז,ג), שמהמכה השישית, דהיינו מכת השחין, הקב"ה הכביד את לב פרעה וניטלה ממנו הבחירה החופשית לשלח את בני ישראל. דברים אלו לא נאמרו במכת השחין כיוון שהיא הייתה מכה דוממת.

בדברים אלו אומר הקב"ה לפרעה, שמכאן ואילך ניטלה ממנו הבחירה החופשית לשלח את בני ישראל. מדברי הקב"ה לפרעה עולה, שאילולא הרצון להראות לפרעה את כוחו וכן לספר שמו של הקב"ה בכל הארץ היה הקב"ה הורג את פרעה במכת הדבר. כלומר, שמצד פרעה היה עליו למות ולא יכול היה לחזור בתשובה, וכל הסיבה שהוא חי רק כדי לקדש שם שמים בעולם. ואם כן יוצא, שניטלה ממנו הבחירה וחשוב הוא כמת.

בדברים אלו מרע"ה פונה באופן מרומז גם אל עבדי פרעה, שלפחות הם יקלטו. דינו של פרעה נחרץ – יש כישלונות חינוכיים. צריך להכיר בהם ולא להתייאש, ולנסות להציל את אלה שנשארו.

במכת ברד היתה הפליה בצמחיה

גם במכת ברד התורה מתארת שהייתה הפליה בין ארץ מצרים לארץ גושן ככתוב "רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד" (ט,כו), אבל מרע"ה לא הודיע זאת לפרעה. מדוע? לפי קו החשיבה שהעלנו הדבר ברור.

עיקר מטרתה של מכת ברד היה לפגוע בצמחיה של ארץ מצרים (שמות רבה פ"יא,ג), וזה מה שכתוב "את כל מגפתי" (ט,יד), דהיינו חיסול מלאי המזון של המצרים, פגיעה בעורק החיים החשוב ביותר. מטרתה של ההפליה היתה לחדש שגם בצמחיה יש הפליה, דהיינו, שישנו הבדל בין ה"צומח" של מצרים ל"צומח" של ישראל, שהאלקים של בני ישראל משגיח גם על הצמחיה שלהם, חופף עליה וממילא גם מגן עליה.

נלע"ד בעזה"י שההסבר לכך שהמכות לא פגעו בבני ישראל וברכושם הוא, כיון שהם היו שונים במדרגתם מאשר המצרים, והיו קדושים בקדושה אלקית אשר הגנה עליהם, וממילא המזיקים לא פגעו בהם לפי שלא היו יכולים לפגוע בדברים קדושים, כגון צמחיתם של ישראל [עיין במאמר הבא]. ומכיוון שקדושה [התגלות אלקית] בדומם ובצומח היא מחוץ לתפיסה כעת של האנושות, לכן אין עניין לספר זאת למצרים. אמנם זה נכתב בתורה, כיון שזה לימוד חשוב לעם ישראל ולדורות הבאים שיכולים לעכל זאת.

 מטרות חינוכיות למכות מצרים

ומנין לנו שהיתה מטרה חינוכית למכות מצרים, גם כלפי בני ישראל וגם כלפי מצרים? מהפסוקים בתחילת פרשת בא "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (י,א-ב).

לפי הרמב"ן, בפסוקים אלו הקב"ה מלמד אותנו שיש שתי מטרות חינוכיות למכות מצרים – א. שידעו מצרים את גבורתו של הקב"ה, וזה מה שכתוב "למען שתי אתתי אלה בקרבו"; ב. "ולמען תספר...". כלומר, על מנת שמרע"ה ובני ישראל יספרו לדורות הבאים כוח מעשי ידיו של הקב"ה.

ניתן להוסיף, שבפסוקים אלו גם כתובים שני מסרים שצריך לחנך את הדורות הבאים: א. "וידעתם כי אני ה'", כאשר כלולים בכך שתי ידיעות: גם הלימוד של שם הוי"ה, שבכוחו של ה' לשנות סדרי בראשית, וגם הלימוד שהקב"ה מעניש את הרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים (עיין במאמר "מה בין אות למופת" בפרשת וארא, בפיסקה "מטרת הכבדת לב פרעה"); ב. השוני המהותי בין מצרים ובין ישראל אשר נלמד מכך שהמכות פגעו רק במצרים ולא בבני ישראל. ולמדנו זאת מכך שהתורה חזרה והדגישה שהמכות פגעו במצרים ככתוב "בקרבו", וכן "התעללתי במצרים", וכן "אשר שמתי בם", ללמדנו שדווקא במצרים המכות פגעו ולא בבני ישראל.

התורה היא לא רק זביחת קורבנות

מכת הארבה–"כה אמר ה' אלקי העברים, עד מתי מאנת לענות מפני, שלח עמי ויעבדני" (י,ג). גם במכה זו מרע"ה חוזר על כך שהאלקים שמתגלה עכשיו הוא בשם הוי'ה, וכן על כך שעם ישראל הוא עמו של הקב"ה. אלא שהפעם האיום על מצרים ופרעה הוא בחיסול מוחלט, סכנת נפשות מידית למצרים. לא רק צער וכאב או פגיעה בממון, אלא חיסול גמור של הצמחייה, ואם אין קמח אין חיים. זו החרפה של הענישה.

תגובת פרעה ועבדיו - "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אלהם לכו עבדו את ה' אלקיכם, מי ומי ההלכים" (י,ח). תגובת משה - "ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך" (י,ט). תגובת פרעה - "לא כן, לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים ויגרש אותם מאת פני פרעה" (י,יא).

מהו ההסבר של הויכוח? מדוע פרעה התעקש דווקא על הגברים ומדוע חשב שמרע"ה יסכים לכך? [עיין מה שכתבנו במאמר "התנהגותו המוזרה של פרעה במכת הארבה" בתחילת הפרשה, שם כתבנו הסבר על פי דרך הפשט. וכן במה שכתבנו במאמר "ששת ההבדלים" בפרשת שמות, בפיסקה "זביחת קרבנו לעומת חג"].

וזו לשון מדרש שמות רבה (פ"יג,ה) "מהו רעה נגד פניכם, אמר להן דרך הבחורים והזקנים לזבוח, שמא הקטנים והטף? מי שאומר דבר זה אין דעתו אלא לברוח... לפיכך איני שומע לכם לכלום".

כלומר, פרעה חשב שבני ישראל רוצים לברוח כיון שאחרת מדוע הם רוצים שגם הקטנים והבנות יצאו. פרעה סבר, שעבודת ה' היא זביחת קורבנות ועבודה קשה, וממילא רק הגברים ראויים לה. מרע"ה ענה לו, שעבודת ה' היא לאו דווקא זביחת קורבנות, אלא זו עבודה רוחנית ביסודה - תיקון המידות, זיכוך המחשבה, טוהר הלב ודבקות בה'. כל אחד יכול וכל אחד חייב. וזו לא עבודה שמוגבלת לגיל מסוים או למין מסוים. זו עבודה שמקיפה את כל שדרות הגיל של עם ישראל, דהיינו זו עבודה לכל החיים – מרגע הלידה ועד רגע הקבורה. והיא לא שייכת רק לגברים, היא שייכת גם לנשים. לכן אומר מרע"ה, שכולם צריכים ללכת גברים, נשים, ילדים וזקנים. פרעה צריך להבין שמדובר בתרבות מסוג שהוא לא מכיר.

פרעה מכיר במעלתם של ישראל

לאחר מכת הארבה, פרעה התקדם להבין את מעלתם של בני ישראל, והוא מתייחס אליהם כאל בני ישראל ככתוב "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל" (י,כ). בתחילת המכות פרעה התייחס אל בני ישראל כאל סתם עם של עבדים והוא קרא להם בזלזול "את העם", אבל עכשיו הוא מדבר עליהם בכבוד, גם שלא בפני משה, והוא מכיר שהם בני ישראל, דהינו שהם קשורים לאבות - אברהם יצחק וישראל בקשר של בנים, קשר שלא קשור לבחירת החופשית, ולכן הוא קיים בין אם הם צדיקים ובין אם הם רשעים, כמו שהקשר בין אבא לבן אינו תלוי בבחירה חופשית – זהו עם מיוחד.

מכת החושך הוכיחה על הבדלות מוחלטת של בני ישראל מהגויים

מכת חושך – הקב"ה הוסיף עוד חצי מהלך ונתן מכה שהוכיחה את הניתוק וההבדלות הגמורה והמהותית בין עם ישראל למצרים, אפילו בדומם המוחלט. אפילו האור והחושך של עם ישראל נבדלים מאלו של מצרים והם קדושים בקדושה אלקית מיוחדת, ולכן הם לא נפגעו בנזקי המכות. ממכה זו למדנו שהקב"ה משגיח לא רק על גופם של ישראל, ולא רק על בהמתם של ישראל, ולא רק על הצמחיה של ישראל אלא אפילו על האור והחושך שלהם.

מדוע מרע"ה "התעקש" גם על הבקר והצאן

תגובת פרעה–"ויקרא פרעה אל משה ויאמר לכו עבדו את ה'. רק צאנכם ובקרכם יצג, גם טפכם ילך עמכם" (י,כד). תגובת משה –"ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת ועשינו לה' אלקינו. וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלקינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה" (י,כה-כו).

זהו הויכוח האחרון בין מרע"ה לבין פרעה, כאן הגענו כמעט לשיא, משה מתעקש גם על הצאן והבקר. למה? לפי דרך הפשט, פרעה חשש שאם הצאן והבקר של בני ישראל לא ישארו במצרים קיים חשש שהם יברחו. שמעתי מהרב עמיאל שטרנברג שליט"א הסבר נפלא על פי דרך הדרש - פרעה חשב שעם ישראל עומד להיות עם של נזירים, להיות כל הזמן בבית הכנסת, להיות מנותק מהחיים, תמיד להישאר במדבר, ואם כן, לא צריך בקר וצאן אלא רק כדי לזבוח לה'. פרעה חשב כך כיון שמרע"ה לא אמר לו שהם יכנסו לארץ ישראל, ויתכן מאד שהוא קיבל את הרושם הזה גם מכך שמרע"ה רצה שגם הטף והנשים יצאו, וכפי שהסברנו למעלה.

אבל מרע"ה התעקש - צריך בקר וצאן. עם ישראל עומד לצעוד על במת ההיסתוריה (כך מרן הרב קוק היה כותב, והסבירו הרצ"י קוק זצ"ל שכוונתו למשמעות של הסתר – יה, שכל ההיסטוריה היא מעשי ה') כעם במלוא מובן המילה – חקלאות, רעיית צאן, תעשייה ומסחר, צבא וכו', והכל על פי התורה והדרכתה בתוך ארץ ישראל. העם הזה יחיה את האידיאל העליון של האחדות העליונה של שמים וארץ. העם הזה ינתב את דרכו בתהפוכות המקרים על פי המוסר האלקי העליון, המתגלה לנו על ידי התורה והנביאים, שמתגלה בכל מערכות החיים, ויקדש את החומר. זהו עם שידע את סוד ארץ ישראל, קדושת החומר, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. ולכן אסור שתהיה חסרה אפילו פרסה אחת, אפילו קורטוב של חיים אסור שיהיה חסר – התגלות שלמה. ע"כ.

אבל מרע"ה לא סיפר זאת לפרעה, אלא רק נתן לו תשובה מדינית מתחמקת "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'",כיוון שהוא לא סיפר לו על כך שהם יכנסו לארץ ישראל. וכפי הסברו של רש"י "לא נדע מה נעבד - כמה תכבד העבודה שמא ישאל יותר ממה שיש בידינו". מרע"ה לא יכול היה להסביר לפרעה אידיאל זה, כיון שהאנושות לא היתה מוכנה.

תפקידו של עם ישראל לתקן את כל האנושות

נלע"ד בעזה"י להסביר את דבריו של מרע"ה "גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת" (י,כה), לא רק בתור תשובה מדינית לפרעה, אלא גם בתורת לימוד גדול על מטרתו של עם ישראל בעולם [לפחות בתור אסמכתא ורמז]. וזו לשון מדרש שמות רבה (פ"יד,ד) "גם אתה תתן – אמר לו משה: לא תהא סבור שאנו נזבח משלנו כלום [כולם], אלא גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שנקריב להקב"ה על שמך, וגם מקננו ילך עמנו". מטרתו של עם ישראל היא לא לתקן רק את עצמו אלא את כל האנושות. ולכן מרע"ה אמר לפרעה שגם הוא יביא בקר ועם ישראל יקריב את הבקר הזה ויהיה בכך תועלת למצרים.

אילו עם ישראל היה מנותק לגמרי מאומות העולם הוא לא היה מקריב קרבן של נכרי בביהמ"ק, וכן לא היה מקריב שבעים פרים בחג הסוכות להצלחת אומות העולם, וכן לא היה זובח את בהמתם של המצרים בשם המצרים לעבודת האלקים.

תפקידו של עם ישראל הוא "לתקן עולם במלכות שדי", להיות אור לגויים, וכמו ששלמה המלך בתפילתו אמר "וגם אל נכרי... אתה תשמע השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל..." (מלכים א,פ"ח מא-מד). נאה דורש כאשר הוא גם נאה מקיים. ואכן, שלמה המלך ניסה לפעול בכיוון זה ולכך התחתן עם אלף נשים מכל מיני עמים (שמעתי מהרב יהושע צוקרמן שליט"א), על מנת לקרב את אותם עמים אל האמונה האמיתית. לבסוף הוא נכשל, כיוון שהעולם עדיין לא היה מוכן.

הערת הרב אביגדר נבנצל שליט"א – "וכיון שתלה בגדלותו, "אני ארבה ולא אסור" (מו"ר הרב דסלר זצ"ל).

"והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב, וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב,ג), כל זה היה כלול בתשובתו של מרע"ה –"גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת".

"כי חלק ה' עמו"

מכת בכורות - "ויאמר משה כה אמר ה' כחצת הלילה אני יוצא בתוך מצרים... למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל" (יא,ד-ז). "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים" (יב,כט).

תגובת פרעה -"ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם"(יב,לא).

אף על גב שהתברר שעם ישראל הוא עם שנבדל משאר העמים הבדל מהותי, שמתגלה בעם ישראל עצמו, בבהמות שלו, בצמחיה שלו ובאוויר שלו, עדיין לא התגלה מהי מעלתו של עם זה, מיהו השר שלו, מהו אופיו הלאומי, על פי אלו כללים מוסריים הוא חי ופועל – באה מכת בכורות, השקולה כנגד כל המכות, וביררה זאת באופן מוחלט וברור, בזה שהקב"ה, ה' בכבודו ובעצמו (עיין רמב"ן יב,יב) כדברי בעל הגדה של פסח "אני ולא מלאך, אני ולא שרף", ירד והרג את בכורות מצרים והציל את בכורות ישראל.

התערבות ישירה זו של הקב"ה מלמדת שמעלתם של ישראל וקדושתם היא למעלה מכל מלאך ושרף כדברי הכתוב "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב,ט עיי"ש רמב"ן); "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (לב,יב). את עם ישראל רק ה' מנהיג ולא "אל נכר", דהיינו לא מלאך ולא שרף.

הקב"ה קורא לבני ישראל "בני בכרי ישראל" (ד,כב) וכתב על כך המהר"ל "אבל כיון שהם נקראים בני בכורי והבכור הוא אחד, מורה שיש כאן חבור גמור, לפי שהם מושפעים מאמתת עצמו, ולחבור הזה אי אפשר שיהיה לו פירוד כלל [אפילו כשחוטאים. אמנם יש אנשים בודדים שניתקו עצמם מצינור החיים] וכי יש שינוי לאמיתת עצמו?! והכל נרמז בשם הנכבד הזה שנקראו בנים, והדברים האלו גדולים מאוד מאוד".